הפנקס הפתוח

הרעיון של בראד סמית'

31 ביולי

intuit, אבטלה, בראד סמית', עסקים, תוכן גולשים, תוכנה View Comments

לבראד סמית' יש רעיון, ובזה אין שום דבר חדש. לכולם יש רעיונות כל הזמן, בטח שבתאגיד האמריקאי 'אינטואיט' (Intuit) שמכריז כי עבורו "המצאה אינה דבר חדש". אבל סמית', שלפני כשנתיים התמנה למנכ"ל אינטואיט, העמיד את מחזור רווחי החברה על 760 מיליון לשנה, כך כשלבראד יש רעיון – אתה מקשיב.

בחמש השנים האחרונות בנה סמית' את מעמדו בחברה (ר' ביוגרפיה באתר החברה), העוסקת בהנהלת חשבונות מקוונת, תוך מימוש הרעיונות שלו, אחד אחד. הוא חתום על מוצרים מצליחים כמו TurboTax, QuickBooks ומוצרי חישוב וניהול שכר אחרים, המרכזים פעילות של כ-50 מליון משתמשים ברחבי העולם.

עם מינויו למנכ"ל, הכתיב שלושה יעדים לחברה: [1] לרענן את הפורטפוליו (כלומר, להכניס את המוצרים שסמית' קידם בחמש השנים האחרונות לחזית פעילות החברה); [2] להעצים את כוח החדשנות בחברה (יש לשער: קידום אנשי מפתח שעבדו איתו לאורך השנים); ו-[3]: התרחבות גלובלית (כי אימפריה אינה אימפריה אם אין לה כוח אימפריאלי).

סמית' רוצה את העולם. הביוגרפיה שלו ב"ביזנסוויק" כל כך מסודרת ונקיה, כל כך נכונה: אמריקאי מצליח עם שם אמריקאי מוצלח. הוא חושב גלובלית, פועל גלובלית, מתפקד גלובלית – ויש לו רעיון. בכנס המגזין הכלכלי Fortune השנה הציג את הרעיון שלו. אם נקפוץ לרגע לסוף הסיפור: הקהל הגיב במחיאות כפיים היו רמות. סטנדינג אוביישן של ממש. מישהו אפילו צעק "וואו".

ההארה של סמית'

בראד סמית' מבין: חברה רצינית מייצרת ערך אמיתי וחדש ללקוחותיה. הוא מביט על האינטרנט, על המכונה – ומבין את המכונה. הוא בראד סמית', דאמיט. הוא יודע משהו על מכונות. "חשבנו שאנחנו יודעים איך לפתור בעיות", הוא אומר, אבל זה – המכונה הזו – האינטרנט – משנה את כל מה שאנו מבינים לגבי איך עובדים או מה עושים. "אנחנו קבוצת פוטבול מעולה באמצע מגרש בייסבול" אומר סמית'. הוא גם משורר.

"למשתמשים שלנו יש הרבה דרכים לדבר איתנו, לחלוק איתנו את השאלות שלהם, לפתור את הבעיות שלהם", אומר סמית' (1:50) ומוסיף: אבל עדיין לא מצאנו דרך לרתום (harness) את הכוח הזה, של מליוני משתמשים, כדי למנף (unleash) אותו כך שישרת את המשתמשים – ואת החברה עצמה. לבראד סמית' היתה הארה. לאורה, הוא שואל את עצמו שלוש שאלות מנכ"ליות:

[1] האם אנו משלמים לעובדים שלנו כדי שיעשו משהו שהלקוחות שלנו מתנדבים לעשות בחינם, וביתר יעילות? (2:10)
התשובה: כן. על-פי נתוני אינטואיט, בשנה האחרונה בלבד נענו כ-40% משאלות הגולשים בידי גולשים אחרים, ובהצלחה רבה. בחטיבה האחראית על אחד ממוצרי הדגל בחברה אף הציעו להסיט את פעילות הגולשים מהאינטרנט – לתוכנה עצמה. ב-22 השנים שבהן נמכרת תוכנת TurboTax חשבנו מה שמעניין אנשים זה לחשב את המסים שלהם ביעילות, אומר סמית'. כעת מגלה אינטואיט שהלקוח יכול לדבר – ורוצה לדבר: "And it costs us – Nothing", אז למה לא למכור את הדיבור.

[2] אם ניצור זירה שבה משתמשים יוכלו לשוחח זה עם זה, האם תהווה ערך מוסף ללקוחותינו? (3:15)
"אני לא יודע כמה מכם לקוחות בעסק קטן או כמה מכם מנהלים עסק קטן, אבל ניהול עסק קטן הוא העבודה הכי בודדה בעולם" (3:34) — עסקים קטנים של אנשים בודדים, כפי שרואה אותם סמית' דרך משקפת המיליארד דולר שלו, פותרים את בעיות היומיום בסיוע המשפחה והחברים. אבל מי שהם באמת רוצים לדבר איתו הם דווקא האנשים שנמצאים בעסק שבו הם עוסקים (3:55) "אם זה מוכר פרחים – הוא רוצה לדבר עם מוכר פרחים", נאום סמית'. עסקים קטנים, הוא מבין, מוכנים לשתף זה את זה ברעיונות עסקיים כל עוד אינם חולקים קרבה גיאוגרפית, כלומר אינם מתחרים זה בזה באופן ישיר ומיידי על אותו פלח שוק. אם סמית' החליט להפריט את הדיבור, כעת יש לו שוק וערך: המוצר (היכולת לשוחח) יפתור את הבעיה הבסיסית של כל עסק קטן: הבדידות. כמובן שבשוק כזה נצטרך לעודד בדידות. הרי בעולם שבו אין חולים – איש לא באמת זקוק לבית מרקחת.

[3] האם 25 שנה של עסקים מוצלחים וגישה מוצלחת לחדשנות יזרזו או יעכבו את צמיחת החברה ב-25 השנה הבאות? (4:40)
עם יד על הלב, זו שאלה אמיצה. להביט על 25 שנה ולהגיד "מה שהיה היה" כדי להמשיך קדימה בעיניים פקוחות: כל זה דורש הרבה אומץ. מצד שני, סמית' לא יושב על הר של אומץ, אלא על הר של גרפים וטבלאות שפותרים עבורו את החידה. בנאומו הוא פונה לדור ה-Y, כיום אנשים בגילאי 20-30, שנולדו לתוך עידן דיגיטלי מואץ, ושואל: האם אתם מוכנים לעשות את העבודה הזו בשבילנו? אבל הוא שואל רק לשם נימוס, או אולי בתדהמה, כי התשובה טמונה באותם גרפים וטבלאות. התשובה היא כן מהדהד. למעשה, ילידי דור ה-Y כבר עושים זאת. 50 מיליון משתמשים עובדים בשבילו, והוא אפילו לא ביקש. הם פשוט מתים על זה. במובן מסויים, זהו Crowdsourcing שמופנה לקהל הלקוחות שלך באופן הכי בוטה: מי צריך שירות? הלקוחות? שיפתרו את זה בעצמם. הרי הם עושים זאת ממילא.

user generated אבטלה

[זהירות, חוק גודווין]

טיעונו של סמית' לעובדי אינטואיט נשמע, פחות או יותר, כך:

יכול להיות שאתה עובד טוב, אבל יש לי מישהו שיעשה את זה טוב יותר – ובחינם, ולכן – אתה עובד רע. לא רע לעבודה עצמה, אבל רע לחברה. אתה עולה לנו כסף, ואנחנו יכולים לחסוך את הכסף הזה. תראה לי את הכסף, ותשרוד. לרוע מזלךֿ, עובד מיותר שלי, כדי להראות לי את הכסף – תיאלץ לעזוב את משרתך. זו הדרך היחידה שנותרה לך.

מאז שהציג אריה סקופ, יו"ר מיקרוסופט ישראל, את תורת השבחת הגזע למנהלים (2006) לא נשמע רעיון כה מהפכני. בזמנו טען סקופ:

כל שנה אנחנו מעריכים את העובדים, ומי שמגיע לחמשת האחוזים האחרונים – מפוטר, גם אם הוא עובד טוב למדי, ומעולם לא הייתה נגדו תלונה. הפילוסופיה שעומדת מאחורי השיטה הזו היא השבחת הגזע.

מוזר ומעניין כאחד שגם סקופ ב-2003 וגם סמית' ב-2009 מאפיינים את שיטת הניהול המועדפת עליהם דרך ערכי יעילות והישרדות נאציים כמו 'השבחת גזע' או 'התפשטות גלובלית' (עיוות קפיטליסטי לערך ה-lebensraum, מרחב המחיה של הרייך).

לכאורה נראה כי בעיני המנהלים הללו חברה שנשארת קטנה לא יכולה להיות, וחברה שמשלמת לעובדים לא מושבחים לא יכולה להיות. חברה צריכה להיות מושלמת, מאוזנת, לקיים את עצמה למען עצמה, למען האימפריה. זהו כוח למען כוח, וההבדל היחיד בין אז לעכשיו הוא שהכוח עמד על במת הכנס של Fortune ואמר: רבותי, נראה שתהליך השעבוד צלח. אתם בפנים, עבדים יקרים שלי?

סקופ דיבר על פיטורין לטובת יעול אווירת התחרות. סמית' פורץ דרך בהרבה: הוא מדבר על אבטלה המונעת משיקולים של תוכן גולשים. User Generated Unemployment. הוא לוקח את מודל תוכן הגולשים לשלב קיצוני: מכונה שמורכבת מאנשים ומפעילה חברה שמכניסה כסף לכיס מאוד פרטי. הפילוסוף בן המאה ה-17, תומס הובס, תיאר בספרו "לויתן" את הקהילה כ"אדם-על" המורכבת מבני אדם ומייצרת בן-אדם. הסמית'ים והסקופים של העולם רואים את אדם-העל של הובס כעובד האולטימטיבי, העובד היחיד שבאמת נחוץ. כלפי העובד הזה, מלים כמו מינוף, יעול, רתימה וכו' הן מלים נרדפות לניצול בפועל מטעמי קמצנות וחמדנות.

הבהלה לכסף

בדרך כלל ישנו הרגע הדרמטי הזה בסרטים שבו הדמות הסמכותית אומרת "וכך זה מתחיל". בדרך כלל מתכוונים למלחמה, שואה, אסון וכו'. זהו הרגע של קו פרשת המים בין חלקו האחד של הסיפור לחלקו הבא. רגע ה"וכך זה מתחיל" מסמן את הנקודה שבה מופר באופן הבוטה ביותר איזון עדין שעד כה רעד בין צד לצד וברגע ה"וכך" הוא מוכרע לצד הפחות נעים של הדברים.

אנו נמצאים בעידן שבו רואי חשבון בעלי הון וכוח – דוגמת בראד סמית' – מביטים על מכונות עם פוטנציאל של תנועה מתמדת כמו קוד פתוח, קהילות וירטואליות המורכבות מאינדווידואלים, רצון אנושי לפרוח ולחיות שמוביל עסקים עצמאיים חדשים ורואים "אנשים בודדים". כדי לפתור את הבדידות הזו הם עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: פועלים להפרטתה. האירוע הזה הוא אך אירוע בודד לאורך קו פרשת מים של אירועים דומים. המרדף אחר המודל הכלכלי לקיומה של כלכלה הנוטה לנפול מדי עשר שנים מיוצג בשאלת ה"איפה הכסף" המעבירה כיום דור שלם על דעתו.

וכך, מאזן הכוחו מופר בפעם המי יודע כמה. סמית' אומר, כבמדיטציה, הבעיה אצלי. יש לי יותר מדי (עובדים) אבל פחות מדי (כסף). הוא פועל כמו תום סוייר, שכדי לצבוע את הגדר משכנע את חבריו שעבודת הצביעה אינה אלא הנאה צרופה, ובכך גרם להם לצבוע את הגדר בשבילו, בשעה שהוא עצמו נח, משחק וישן. סוייר יצר שוק דמיוני של כיף וסחר בתוכו כמונופול. סמית' מריץ את תרגיל סוייר על 50 מליון המשתמשים שלו. להבדיל מתום סוייר, אין לו שום כוונה לישון בין לבין. הוא בעניין של לבנות עוד גדרות.

השאלה הרביעית

האם מישהו צריך עוד סרט במיליון דולר?
האם מישהו צריך כוכב קולנוע מליונר?
האם מישהו צריך תזכורת
לירוק נגד הרוח פוגע בפרצופך
(לו ריד)

שאלתו השלישית של סמית' באמת עמוקה, אבל אינה השאלה הכי עמוקה שיכול היה לשאול את עצמו. הוא מביט על קהילות הגולשים בהתפעלות, וראוי שישאל: מה עדיף? אולי עדיף שאינטואיט תעלם מהעולם? אולי זה יצור ערך אמיתי עבור משתמשיה, שמתגבשים כקהילה של עסקים קטנים, וכבר לא צריכים את אינטואיט? אולי עדיף לסגור את הכל – ועכשיו? אבל סמית' לא באמת מעוניין לשאול שאלה כזו.

כיצד תמנף אינטואיט את המליונים שרוצים לעבוד בשבילה בחינם? ישנן לא מעט דרכים. האיומה שבהן היא כמובן פיטורים רוחביים ומתמידים לאורך 25 השנים הבאות, הבניית מודל "חסכוני" ליצירת רווח מהיר, ביטול העבודה ויצירת מחסור. אינטואיט לא רוצה חברה – המורכבת בדרך כלל מאנשים – אלא מכונת כסף, המורכבת בדרך כלל מכסף.

עם סיום הרצאתו של סמית', אגב, מחיאות הכפיים היו רמות. סטנדינג אוביישן של ממש. מה עכשיו? עכשיו אפשר לומר בשקט ובריכוז דרמטי, אולי מעט פתטי, ובטח שמאוד עני: וכך זה מתחיל.